Web Analytics

בת יענו סודי

לפעמים נדמה לי שאנחנו, אזרחי ישראל, הם כמו הבעל, כמאמר האמרה העצובה, שהוא זה שיודע אחרון.
לפעמים זה גם משרת אותנו, לפחות נפשית, כמי שלא רוצים לדעת, כמי שחושבים שאם אנחנו לא יודעים, אז אף אחד אחר לא יודע, כמו הילד המכסה את עיניו ובכך חושב שלא רואים אותו.
מדינת ישראל, או לפחות הצנזורה וגופים רלוונטיים אחרים, צריכים להחליט מה חשוב ומה לא ובהתאם להגן על מה שצריך, ועל מה שלא – אז לא.

היום נודע שמונה ראש "מוסד" חדש, מר תמיר פרדו. העיתונים הגדולים מלאו בכל המידע שכנראה מותר לספר על האיש, כולל רמז כללי על מיקום ביתו, יישוב בשרון, זה הכי מדויק שהם רשמו. אני לא יודע אם מיקום ביתו הוא מידע סודי באופן רשמי או לא, אבל הגיוני שכדאי שגורמים עוינים לא ידעו מידע זה, בכדי להקטין את הסיכון לחייו ולמשפחתו.
כך גם אני, כמו כל אזרח ישראלי מהסוג הנזכר בפסקה הראשונה לעיל, לבטח ככזה העוסק באבטחת מידע ומידענות, נחרדתי לגלות במוסף הראשי של "ידיעות אחרונות" מהיום – כתבה בשם "העסקים של תמיר פרדו: שיתוף פעולה עם נעם לניר והקמת "חברת ייעוץ"" (המצויה כעת באתר כלכליסט ששייך לקבוצת התקשורת של  "ידיעות אחרונות").
היה מיד ברור לי שהמידע בכתבה יכול לאפשר לכל אדם, בתוך דקות, לדעת את כתובת ביתו המדויקת, ואכן, חיפוש קצר אחר שם החברה באנגלית, באתר רשם החברות, איפשר לי לדעת את שמו המלא של האיש, היישוב בו הוא גר, שם הרחוב, מספר הבית ומיקוד (אם כי נראה שהוא הגן על עצמו מעט כי לפי הפרטים כנראה ששם הרחוב אינו אמיתי כי הוא זהה לשם היישוב ומספר הבית זהה למספר תיבת הדואר). זהו.
"איזה חוסר אחריות של הכתב, העורכים שלו והצנזורה" חשבתי לעצמי – "הם אולי מסננים נתונים ישירים אבל הם לא חושבים שנתונים עקיפים יכולים בקלות להביא לנתונים ישירים? עד כדי כך הם שיכורי דיווח על גיבור ישראלי חדש? ו/או חושבים שהיריבים כאלו טיפשים? כאילו אנו בעוד ספר של חסמב"ה?"

כך, לאחר שהנתונים היו בידי, אמרתי לעצמי שנעשה עוד חיפוש קטן, לראות מי עוד יודע את הפרטים האלו.

אז מסתבר שבעברית רק אחת הקדימה אותי, הבלוגרית דבורית שרגל, המתכנה velvet underground, המכסה את תחום התקשורת בישראל, והיא טוענת ש"מעריב" כבר חשף את שם היישוב. אני לא מצאתי לכך עדות באתר nrg.co.il, אתר האינטרנט של "מעריב". אולי זה היה רק בגרסת הנייר של העיתון.

אבל כל זה שטויות, באמת, הרי האמת העירומה תמיד נמצאת אצל המתבונן החיצוני, וכך, חיפוש קל בגוגל של שם הראש החדש עם המילה home מביאה תמונות שלו מהיום, בכניסה לביתו, כולל שם היישוב, במגוון רחב של אתרי אינטרנט חדשותיים. אפילו התמונות יותר ברורות וחדות מתמונות ההצצה שהעיתונות הישראלית שחררה עם ההכרזה על המינוי ומאז לא הוסיפה (לפחות באינטרנט).

עכשיו רק צריך לקוות שחורשי רעה לא מכירים את רשם החברות, לא קוראים אנגלית, לא מחוברים לאינטרנט ולא מכירים מנועי חיפוש.

אני לא יודע כיצד פועלים העיתונים הגדולים בישראל במקרים כאלו, כמה הם נתונים להשגחה צמודה מהצנזורה, כמה הם צמודים לחוק, כמה הם מפעילים צנזורה עצמית – אבל לאור השורות התחתונות, ניכר שהמצב הוא מין תערובת הזויה שניכרת בו "משיכת החבל" בין הרצון לעמוד בדרישות הצנזורה-חוק לבין הרצון העיתונאי לחשוף כמה שיותר, לבטח כאשר התקשורת העולמית ממש לא מוגבלת במה שהיא מפרסמת, שלא לדבר על הקצה השני – פלטפורמות הדלפה כמו wikileaks, שמשתמשת במידע שהושג בדרכים לא חוקיות.

המצב הנוכחי של הילד המסתיר את עיניו הוא לא פחות ממגוחך ואווילי. הצנזורה וגופי הביטחון בוודאי יכולים להיות מרוצים מיכולת ההרתעה שלהם מול התקשורת הישראלית, שלפעמים בוודאי מקדימה אותם בצנזורה עצמית – אבל מה שחשוב זו השורה התחתונה, ובשורה התחתונה אנו אולי מחייכים בשביעות רצון מהחושך הסודי שאנו כופים על עצמו, אבל בשורה היותר התחתונה – אנחנו בלי תחתונים.

Join the Conversation

5 Comments

  1. איתן ידידי, אמנם הניתוח שלך נכון ובהחלט מעורר שאלות, אבל מספר דברים:
    1. עוד אתמול נדמה לי פורסם איפשהו ששם הישוב הוא אותו אחד שאבא של אבא גר בו, נדמה לי שזה פורסם ברוטר או משהו כזה.
    2. ברגע ששמו של אדם ידוע, אין שום בעיה, ולא צריך להיות מרגל גדול בשביל זה, לאתר עליו פרטים, כולל כתובת, כל זאת עוד הרבה לפני גוגל והאינטרנט. מאז שבוטל האיסור על פרסום שמם של ראשי שירותי הבטחון באמצע שנות התשעים ואילך (אגב בשנת 1995 נחשפו לראשונה באינטרנט שמו וכתובתו של ראש השב"כ דאז, כרמי גילון), נלקח בחשבון שכל הפרטים האחרים עליהם גם יהיו ידועים לציבור. האדם האחרון אשר היה אסור לפרסם את שמו ותמונתו היה יחיאל חורב, ראש מלמ"ב המיתולוגי הקודם, וגם איסור זה בוטל בסופו של דבר סמוך לתום כהונתו.
    3. זה שאדם הוא ראש המוסד, הוא אינו חשוב יותר מלמשל ראש המטה הכללי, המפכ"ל, ראש אמ"ן או שר הבטחון לדוגמא. כך שכמו שכל אותם אישים אחרים מאובטחים וחלק מסידורי הבטחון לוקחים בחשבון שכתובתם ופרטים על בני משפחתם ידועים לכל אחד, כך גם במקרה זה מן הסתם.
    4. אחת הסיבות שאין יותר מדי חשיבות להסתרת שמם של ראשי השירותים הבטחוניים היא העובדה ששמם ידוע היטב לא רק לשירותי הבטחון של מדינות זרות (ידידותיות ואויבות) אלא בדרך כלל גם לכל דיפלומט מתחיל ו/או אנשים עם חוש מידענות מפותח שזה במקרה גם מעניין אותם. כך שכאן עולה השאלה ממי בעצם מנסים להסתיר, וכנראה שהבינו שאין ממי. בתקופת הסכמי אוסלו זה הרי היה אבסורד שבישראל לא פורסמו שמות ראשי המוסד, השב"כ וכד', ואילו אלה נפגשו על בסיס יומיומי עם האויב – בכירי אש"פ.
    בקיצור, כמו ויקיליקס, מעצבן, לא מאובטח, אבל שום דבר באמת חמור…

  2. בסדר גמור, ניב, זה משלים את מה שאני אומר – מה הטעם להמשיך בסודיות התקשורתית בישראל כשכל העולם יודע את הפרטים לאחר שצלמים, מקומיים וזרים, המייצגים סוכנויות ידיעות זרות – נמצאים בחצר ביתו של האיש ומצלמים אותו ממטר ואח"כ מפרסמים את התמונה והמיקום באינטרנט?

  3. נדמה לי שגם אתה שמעת בזמנו את הרצאתה של אל"מ סימה ועקנין, הצנזורית הראשית, שהפגינה גישה מאד עניינית, אינטליגנטית ביותר ומודרנית בצורה מפתיעה לכל ענין הצנזורה. אני חושב שהיא די הבהירה שם ממה היא מנסה להגן ומדוע, ובעיני לפחות זה היה משכנע למדי וברמה מקצועית גבוהה, שאינה אופיינית. חשוב גם לזכור שעיתונאים ישראלים עשויים להיות חשופים בצורה ישירה, מעמיקה ומהירה יותר למידע שלא נגיש באותם טווחי זמן לכתבים זרים, וגם לכך יש משמעות.
    אישית אתה יודע את דעתי שבלי קשר לאמור לעיל וכן צנזורה או לא צנזורה, יש בעיה קשה של דלף מידע ממקומות שהוא אינו אמור לדלוף מהם (ודי לחכימא) ובמקום להשקיע בצנזורה היה אפשר להשקיע אותו במניעה, אכיפה והרתעה. אבל אני למשל לא שמעתי שהרמטכ"ל הורה למפקד מצ"ח או לגורם במ"מ כלשהו לחקור ולגלות מהיכן הגיעה לרשת רשימת החיילים "פושעי עופרת יצוקה" לכאורה, כנראה שגם שם זה לא מעניין אף אחד.

  4. איתן תודה על הכתבה.

    אני מסכים איתך .. אבל אעלה מספר טענות :

    1) אולי "השושויסטיות בכאילו" (אהבתי את הביטוי 🙂 ) היא סוג של הגנה בסיסית נגד ההמון ולא יותר ? אולי אפשר פשוט להגן על האדם (ובעיקר על המשפחה שלו) נגד העם האוהב חודרניות ולא מוכן לספק פרטיות למפורסמים ? אם זה יכול להוריד קצת מהלחץ הציבורי … אז למה לא ? אין ספק שהשיטה לא יעילה נגד אוייבים ופאפארצים …
    2) אולי מקור הבעיה הינו ההשפעה הגדולה של התרבות הבטחונית (היסטורית) הישראלית ? ואם כן, השאלה היא הרבה יותר עיקרונית : האם הגיע זמן לשנות גישה ? (ואם כן, מה האלטרנטיבות ?)
    3) איפה הגבול בין המידע שאסור לפרסם לבין המידע שעיתונים מחליטים לא לפרסם ?

  5. יש בזה משהו דודו, רק שאני לא חושב שזו הגנה נגד ההמון (שמן הסתם רובו בעד בכירים בטחוניים כמי שנתפסים כמגינים על המדינה והעם), אלא משהו שמוטמע עמוק בחששות הבטחוניים שלנו, כאזרחים פשוטים שלא מכירים, כמו שניב כתב, איך זה עובד באמת מאחורי הקלעים ולכן תמיד יבחרו אוטומטית באפשרות הבטחונית של הסודיות וההסתרה.
    זה משהו פבלובי שכנראה קיים גם אצל אנשי התקשורת, שגם מצד אחד מבינים את כוחם (לטוב ולרע) וגם יודעים שבמקרים קיצוניים הקיום שלהם בסכנה (כמו עיתון "חדשות" ופרשת קו 300), אבל הם ממשיכים באותו קו למרות שהמציאות, כפי שאנו נוכחים בימים אלו, משתנה באופן קיצוני.
    זה כנראה משהו שהם צריכים לפתור קודם כל פנימית בינם לבין עצמם ואח"כ עם רשויות הביטחון.

    כך גם לגבי הגבול שאתה כותב לגביו – מן הסתם אנשי תקשורת תמיד יודעים יותר מהאזרח הרגיל ולא הכל הם מפרסמים. הגבול הוא דינמי ומשתנה כל הזמן, ובאופן שונה אצל כל עיתונאי ומערכת – ראה מקרה ענת קם ואורי בלאו…

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *